שבט מוסר (פרשת פנחס)

חיים "קלים"

ישנם לפעמים רגעים בחיים שצריך לקחת אחריות ולא לחיות בהתנצלות, להתמודד מול מה שקיים. ראיתי מאמר נפלא בעיתון "מרווה לצמא" (אדר תשע"ט של א' הבר) ואני חושב שזה שייך לכולנו, להרבה משפחות. והנה המאמר:

ניגשתי לאבחון פרטי. התשובה הייתה חד משמעית: יש לי בעיית קשב לא קלה בכלל.

השאלה שחצי יובל הסתובבה לי במוח קיבלה מענה. מכיתה א׳ עד ו' סמינר, עשור וחצי מחיי, כתבו לי כל המורות בכל התעודות: "חיה תלמידה נבונה ואינטליגנטית, יכולה להגיע ליותר". תמיד שאלתי את עצמי: איך תלמידה שיודעת עשר בשיעור - יוצאת ארבע במבחן, איך לא היה ראיון עבודה שלא התקבלתי, ועד האבחון לא הייתה עבודה אחת שהחזקתי בה מעמד לאורך זמן? ולא הייתה לי תשובה. עכשיו קיבלתי אותה. איפה היו כולם? למה נשארתי מאחור? על הדור שבו גדלתי אין שאלות, הפרעת קשב לא הייתה בלקסיקון, אבל אם הילד שלך מקבל את אותן הערות, יש לי יותר משאלה אחת. הפרעת קשב מתבטאת גם בפער יכולת-הישגים. תבדקי, בבקשה.

אנשים בעלי הפרעת קשב הם מוצלחים ויוצאי דופן ביכולות שלהם. אני אקום משנת צהריים, אשטוף פנים, אצא להנחות אירוע בלי בדל של דף ביד ואצליח מאוד. אני אעבור על חומר ואערוך אותו לשונית במהירות, אבל לא אצליח לשטוף צלחת ועוד כוס, כיוון שאחת ההגדרות האכזריות מאוד של הפרעת קשב בגילי היא חוסר יכולת לעשות דבר שמשעמם אותך, ושטיפת כלים משעממת אותי עד כלות.

במילים פשוטות, סביר להניח שהבית שלי נראה שונה קצת משלכם, אבל אחרי שקיבלתי את מתנת חיי - אבחון ההפרעה שהפך אותי מעצלנית למתמודדת - קל לי בהרבה. למדתי לקחת עזרה במקומות שקשים לי, ולהשקיע במקומות שבהם אני מוצלחת, וההתמודדות שלי הפכה קלה בהרבה.

אני מתעוררת בבוקר מלאת אדרנלין. רצה מחדר לחדר כמו סופת הוריקן. שולפת בגדים מהמייבש, חורכת כריכים בטוסטר, מחפשת לשווא את מחברת הקשר כדי לחתום על הודעה מהמורה (כמה החמודה שלי הפצירה בי לעשות את זה בערב...), מעירה את הגדולה ומנחיתה עליה הוראות, מגלה שהאוטובוס חולף כרגע מתחת לבית. צונחת על הכיסא הקרוב; ריבונו של עולם, היום עוד לא התחיל, ואני חייבת שקט. אבל הכול סביבי שקט, הרעש נמצא בתוכי.

את ארוחת הצהריים, כמו את כל הארוחות, אוכלים בחד פעמי. קשה לי מאוד לשטוף כלים, ואנחנו מתרחקים מהם ככל האפשר. אה, אצלנו המילה הלא יפה של ׳אוכל קנוי' מבקרת יותר מפה ושם. גם לבשל קשה לי, ואם כמה פעמים בשבוע הצלחתי להתאמץ, אין סיבה שלא יהיה אוכל אחר בשאר הימים ואשמח ממנו.

אני חושבת גם שרק אצלנו אין בהלה מהפרעת קשב. יש לי בת שהולכת בדרכי, פרופסור מפוזר. אימהות היו מתעצבנות עליה, אני מעדיפה לשמוח על הפרופסור, ולא להתעצבן על המפוזר... היא יודעת מה האקלים בנורבגיה ומהן משוואות, אבל לא תדע לשמור את השכפול קיבלו היום בהנדסה ולא תסתדר עם מסגרת של זמן. אני איתה, לא נגדה.

הרגע שבו גיליתי שיש לי קשב שונה. באותו רגע קיבלתי את הפלומבה הרשמית לכך שאני לא 'דפוקה׳ ולא עצלנית לא רעה ולא אנוכית, לא מפוזרת ולא בלתי אפשרית, אני פשוט בעלת קשב שונה וזה בסדר.

יש גם רגעים לא קלים מכיוון שונה, כמו למשל: להגיע ביום חמישי לבישולים, ולגלות בשקיות הקנייה מיום ראשון שיחד עם הסלרי השארתי בחוץ גם את הגבינה... ולמה את הסלרי לא הכנסתי למקרר? זו כבר שאלה קשה מדי.

תמיד איימו עליי שהבית המפוזר שלי עלול לפגוע בילדים. אולי לכן הנחת הכי גדולה שלי היא לשמוע את הילדים מסרבים להזמנה לשבת, כיוון שהם לא יכולים לעזוב את הבית...  

טיפ ממני אליכן, אל תתביישו להתייעץ אם לא הייתי מתייעצת, הייתי נשארת כל החיים במבוי סתום.

מילה לאימהות במצבי: אל תחיו בהתנצלות, אבל קחו אחריות. התנצלות היא תחושת אשמה פנימית, לקיחת אחריות היא התמודדות מול נזק שגרמתי או צער שציערתי. דאגו לתקן, והמשיכו בחיים. שום דבר לא נחרב.