ט בטבת

"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"

נאמר בתורה (ויקרא יא מג): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". ומכאן דרשו חז"ל, שאסור לאדם להשהות את צרכיו, בין גדולים ובין קטנים. והמשהה צרכיו בקטנים, מכניס את עצמו לחשש עקרות, חס ושלום.

כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הל' לא, לב): המשהה צרכיו ולא הולך לבית הכסא, הרי זה משקץ את נפשו, לבד מחולאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו. וכל הנזהר בזה, מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק את נפשו לשם הקב"ה, שנאמר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".

כתב המאירי (מסכת שבת פב ע"א): לעולם יקדש אדם את עצמו בנקיות כמה שאפשר לו, ואל ישהה את נקביו בשום אופן, שכל העושה כן רוח רעה ורוח זוהמה שורים עליו. וכתב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זיע"א (בן איש חי פרשת ויצא): ענין האכילה הוא, לברר את האוכל מתוך הפסולת, והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה ניזונים ומושפעים הקליפות [הטומאה - "סטרא אחרא"]. ולכן המשהה נקביו, שמשהה את המותר והקליפה ההיא מלדחותה אחר שנגמר בירורה, הנה הוא משקץ את נפשו ממש, יותר ממה שמשקץ את גופו. ובזה יובן הטעם ששורה על האדם רוח רעה בכניסתו לבית הכסא, מפני ששם נאחזים כוחות הסטרא אחרא, אשר הזוהמה היא מזונם. ולכן צריך האדם להיות נזהר מאוד שלא ישהה נקביו וישקץ עצמו, וכל עת אשר ירגיש שהגיע זמן הפסולת לצאת, יוציאה תיכף בלי איחור ועיכוב כלל. עי"ש.

הצריך לצאת לנקביו, אך אינו יכול מחמת שיש לו עצירות, ילך ארבע אמות [כ-2 מטר] וישב, ושוב ילך ארבע אמות וישב, וכך יעשה עשר פעמים, או שילך עשר אמות [כ-5 מטר] וישב, ויחזור כן ארבע פעמים (ברכות כג ע"ב). וטוב שיאכל תמרים ושזיפים שהם משלשלים. (גיטין ע ע"א, תענית ט ע"ב. חזו"ע שבת ג שסט. ועיין מפתחות לחיים עמ' 20)

(הרפואה בהלכה ובאגדה)